פטנט לעוגיות שקדים ומחשבות על הורות

~ פוסט קצת פילוסופי ואחריו מתכון לגזור ולשמור, למשלוח המנות ובכלל ~
בהמשך לפוסט על מה זה בית רוצה לשתף אתכם בהרהורים על גבולות הבית והמשפחה. כי כמו שחשוב שנשאל את עצמנו מהי משפחה ומהו בית עבורנו ואיזה בית נרצה למשפחה שלנו, חשוב גם שנשאל את עצמנו באילו מצבים, אם בכלל נכריז שתפקידנו כהורים הסתיים. האם יש גבולות להכָלה ולקבלה שלנו את ילדינו ואם כן, מה הם.
אחד מספרי הילדים האהובים עלי הוא הספר אמא, את אוהבת אותי? מאת ברברה מרגיוסי אותו תרגמה לעברית לאה נאור. זה ספר שהיה באופנה בביתנו כשמספר 2 הייתה ילדה קטנה. היינו מקריאים לה שעות, וגם את הספר הזה, המון.
בפרק ב' של חייו, הספר עבר למדף הספרים של 3 ו 4 שלי ונקרא עוד מספר פעמים בלתי מבוטל עד שנהיה מהוּהַ ממש. זהו גם הספר הראשון שמספר 4, שהיא סוג של תולעת ספרים קטנה, הקריאה לי לגמרי מהתחלה ועד הסוף. זה היה אחד הרגעים המרגשים שלי כאמא ומאז אני אוהבת את הספר הזה אפילו יותר. חוץ מזה, הוא פשוט ספר חכם.זהו סיפור באווירה אסקימוסית, מאויר צבעוני, עדין ומקסים, ובו ילדה קטנה החיה בערבות השלג של אלסקה בודקת את גבולות אהבת אמהּ. הוא נפתח בשאלת השאלות- אמא את אוהבת אותי?

כן, אני אוהבת אותך, יקרה שלי.
כמה? שואלת הבת.

 

והאמא עונה.
עד מתי? שואלת הבת.

 

 

והאמא עונה.
ומכאן הבת ממציאה כל מיני תסריטים לכל מיני דברים שעולה בדעתה לעשות.
ואם אעשה כך וכך…..? או כך? וכך…?

 

 

התסריטים הולכים ונעשים מרגיזים, מעצבנים, מפחידים ומבהילים יותר.

 

 

במקביל תשובת האם נהיית מורכבת יותר. אני ממש אכעס, או אפחד
וזוכרת לומר- אבל בתוך תוכי אדע שזו את שם, ועדיין אוהב אותך.

קרובת משפחה קצת רחוקה שלנו נוהגת לומר שכל עוד הילדים שלנו בגיל שבו אנחנו
נותנים להם יד לחצות את הכביש- הבעיות קטנות, ומהשלב הזה שהם חוצים את הכביש לבד הבעיות הולכות וגדלות.
ואני מוסיפה שככל שהמורכבות והאתגר עולים אנו מוצאים את עצמנו נוגעים יותר ויותר בגבולות ההורות שלנו, במובן של האם נצליח לקיים את תפקידנו ההורי, ולא ללכת לאיבוד בתחושות פנימיות שלנו, של הצלחה או הכשלון כלפי עצמנו, שלרוב לגמרי בלתי רלוונטיות לבחירות של הילדים שלנו ולסיטואציה עצמה.

ואם הילדה תבוא עם חברה שאתם ממש, אבל ממש לא סובלים, וברור לכם מתוך ניסיונכם והידע שלכם, שהחברה ממש לא טובה לה?

סיפור אמיתי. בחטיבת הביניים הייתה לי חברת טובה. זו הייתה חברת הנפש הראשונה שלי. קראו לה מִיה. היינו צוחקות המון, עושות שטויות, מדברות שעות, משאילות בגדים זו מזו, מקשיבות למוסיקה. פעם היא אפילו הקדישה לי את השיר You've Got A Friend. היא לחצה פּלֶיי ברדיו קָסֶט בתוכה היתה קסטה של קרול קינג. הטייפ חרק כשהגלגלים הסתובבו, ומִיה ליוותה את קרול קינג בקולה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הקדיש לי שיר ומאז זה היה השיר שלנו.

 

מִיה הייתה בת של רופא מצליח ושל אחות ראשית, הם היו מה שנקרא משפחה עם
יכולת. אמא לא סבלה אותה. היא הייתה משוכנעת שיש לה השפעה רעה עלי ודרשה שלא נפגש יותר. האם הצליחה לגרום לי להפרד ממִיה? להפך, הקשר ביננו רק התהדק. הכרזנו שאף אחד לא יפריד ביננו והמשכנו להפגש מה
שנקרא בסתר.

ואם הבן שלכם יודיע שהוא מזדהה עם המפלגה השנואה עליכם? זו שהיא אסון מוחלט למדינה?

ואם הבת שלכם תבחר במקצוע שממש ממש לא יהיה לרוחכם, תחשבו שהוא בזבוז זמן טוטאלי, חסר שחר וחסר פוטנציאל להכנסה ראויה?

ואם הבת שלכם תודיע שהיא נמשכת לבנות מינה? או חוזרת בתשובה…?

כן, תחשבו על זה עכשיו, כי אולי כשזה יקרה, אם זה יקרה תהיו כל כך עסוקים בעלבון, באבל ובהלם שתשכחו מה היא משפחה בשבילכם, מהם האזורים שקיוותם לתפקד בהם כהורים, על אף ולמרות הקושי.

המציאות של היום מאפשרת מרחב פעולה ענק למימוש עצמי. העולם
המקצועי הולך ומתפתח, נוצרות התמחויות ותתי התמחויות, נוצרים שווקים חדשים,
אפשרויות המנצחות את המרחב הפיזי שלנו ומאפשרות התפתחות אישית אפילו בינלאומית גם בלי לזוז מהכסא. הילדים שלנו חשופים היום לעולם מלא אפשרויות, מסקרן
ומגוון. וזה לא רק תחום התעסוקה, כך גם בעולם היחסים, היצירה, האופנה, התרבות… בעצם בכל תחום. במקביל אנו מכריזים וחוזרים על משפטים של חיפוש משמעות, חתירה למיצוי עצמי, הליכה בעקבות התשוקה. אלה משפטים שמחייבים חיפוש אמיתי.

אז אולי בואו נחסוך לעצמנו את המתח ונכיר ברעיון שיש מצב שהבחירות של ילדינו יחרגו מהקונספט שיש לנו בראש.

רוצה לשתף אתכם בתובנות הקטנות שלי בתור לנצח אמא (בשלב זה בחיים אמא לארבעה- חייל אחד, מתבגרת אחת ותאומים, בן ובת בכיתות הנמוכות) ולנצח בת.

♥ משימת החיים, אחת החשובות של כל אחד מאיתנו, מרגע בואנו לעולם ועד אין סוף הוא היפרדות הדרגתית שלנו מהורינו.

♥ משימת החיים שלנו כהורים הוא לאפשר לילדנו הפרדות, שלב שלב, ככל שהילדים שלנו גדלים. הפרדות בריאה היא הפרדות שמלווה בביטחון, שגם כשאני לא רואה את אמא היא נוכחת בתוכי. בשלבים מאוחרים יותר- כשאני יודע שלמרות שהורי לא מזדהים עם הבחירות שלי הם ממשיכים להיות הורי.

♥ למדתי להכיר בכך שלעיתים הדרך של ילדי והבחירות שלהם שונות מהבחירות שאני הייתי עושה. למדתי להזכיר לעצמי שיש להם את הזכות לבחור.

♥ למדתי להזכיר לעצמי שילדי זקוקים למרחב שבו יוכלו להיות כפי שהם.

♥ כשהבחירות שלי אינן הולמות את הבחירות של הורי עבורי (זה עדיין קורה) למדתי להזכיר לעצמי שאני לא אוותר על הזכות שלי לבחור, למרות שסביר להניח שאצל הורי תווצר תחושה של חוסר נוחות.

♥ כהורים אנחנו משתדלים להעביר יום יום את המסר שבבית שלנו היחסים הם הדבר הכי חשוב ולמרות המחלוקות, נעשה כל מה שניתן בכדי לשמור על היחסים ועל ערוצי תקשורת פתוחים.

♥ אני לומדת לחמול לעצמי בכל פעם שאני טועה, ובכל פעם שאני נתקלת בתובנה שאני אמא לא מושלמת. עוצרת רגע לקחת נשימה למעמקי הבטן וממשיכה הלאה.

 

♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥

 

בחיים העמוסים האלה, מלאי עניינים, עיסוקים, מתחים וחרדות, אנחנו זקוקים לעיתים לקצת
נחמות מתוקות. משהו שיהיה שם, לכל בני הבית בצנצנת העוגיות של השיש, ואם
אפשר באפס זמן ובמינימום מאמץ- מה טוב. 
קבלו מתכון לעוגיות משגעות, טעימות בטירוף וממש אבל ממש קלילות להכנה. בעיני הן בגדר פטנט. והנה הוא גם רשום.

 

 

עוגיות שוקולד ושקדים קלויים
ההשראה לעוגיות האלה באה לי מהגעגועים לעוגיות תחרה שמכינים משקדים וחלבון. כטבעונית אינני צורכת ביצים, מה שאילץ אותי למצוא פתרון חלופי. התוצאה מושלמת.
אלה עוגיות גאוניות, כי אין על שילוב של שוקולד ושקדים קלויים. הן סופר פרקטיות כי הן נשמרות יפה (בעיקר אם מחביאים אותן). נהדרות בקופסת פח קטנה וכמחווה כשמרגישים צורך להעניק קצת תשומי.


 

מה שתצטרכו לכ 34 עוגיות
♢ 200 גרם שקדים מולבנים פרוסים
♢ 200 גרם שוקולד מריר מעולה

 

כך עושים
♢ פורסים את השקדים על תבנית מרופדת בנייר אפייה.
♢ אופים בחום של כ 160 מעלות כ 15-20 דקות עד שהשקדים יהיו קלויים.
♢ פרוסות השקדים דקות למדי ועלולות לעבור מהר למצב של קליית יתר לכן ממליצה להישאר בקרבת התנור, להפוך את השקדים מפעם לפעם עד קבלת הגוון הרצוי ואז להרחיקם ממקור החום.

 

 

♢ נוציא את התבנית מהתנור ונצנן את השקדים באופן מוחלט. אפשר להעביר את השקדים, יחד עם נייר האפיה לשיש, ולפתוח רווחים, להפוך מעט כדי לשחרר את החום.
♢ בנתיים נשבור את השוקולד לקוביות ונניח בקערה מעל סיר שבו יש מים- סיר כפול.
♢ נדליק אש על הכיריים. המים יתחממו והאדים ימיסו בהדרגה את השוקולד.
♢ נערבב מפעם לפעם את השוקולד ונמתין להמסה מלאה.
♢ נשאיר את הקערה מעל האדים החמים כדי לשמור על השוקולד במצב נוזלי ורך.
♢ נניח נייר אפיה על השיש.
♢ בעזרת כף ניצור תלוליות של שוקולד.

 

 

♢ עם גב הכף ננסה נדקק ונשטח קלות את תלוליות השוקולד.
♢ נזרה שקדים קלויים מעל. ננסה להעמיס כמה שיותר שקדים שיהיו במגע עם השוקולד, כי הוא הגורם המדביק.

 

 

♢ כעבור דקות ספורות העוגיות יתקשו לחלוטין והן מוכנות להפרדות 🙂

 

 

 

שומרים בצנצנת או קופסא אטומה.
אם גם אתם כמוני קונים קופסאות פח בגלל הקופסא ולא בהכרח בגלל מה שיש בתוכה, מצאתי בסופר את המיני קופסאות דמוי עוגיות דניות (רק תוצרת סין או משהו, פרווה וטבעוני). לא שהעוגיות רעות, אבל הקופסאות מדליקות מהן!

 

 

נתקלתי בקטנות האלה בדיוק בזמן כדי שיוכלו לצאת כמשלוחה. אחת לחברים, אחת להורי הבנזוג, ואחת לאימוץ, בתוכן עוגיות השקדים כמובן.

מאחלת לכם רגעים מתוקים של נחת וקצת זמן לפעמים, גם לתהות על החיים,

עוד פוסטים מעניינים

  • איזה פוסט. הכתיבה שלך סחפה אותי בלי להרים את הראש. נגעת בנושאים שאני חושבת עליהם אישית וגם מקצועית. הסיום האלגנטי של לחבק את עצמנו גם ברגע שלא מצליחים להגיב ״ נכון״ – מסתדר לי יופי עם התחרה של העוגיות האדירות שלך . אני כבר מדמיינת לעצמי שמיכת תחרה שתתאים בדיוק לחיבוק עצמי ברגעים כאלו.. תודה . הארת.

    • נויה יקרה,
      ראשית תודה שאת כאן. כל כך שמחה לשמוע שהדברים שכתבתי נגעו לליבך. אלו דברים שללא ספק בוערים בעצמותי, שהבשילו להם בהדרגה, ומרגע שהתבהרה לי התמונה המורכבת, הלא פשוטה, הכואבת לעיתים, חשתי איזו הקלה מעצם החיבור. כמו חלקים של פאזל שמתיישבים במקומם. מאושרת לשמוע שהדברים נוגעים לאנשים, ואולי יקלו עבורם ולו במעט את הפערים הלעיתים בלתי נסבלים של החיים.
      החיבור שלך לעוגיות נורא יפה, ובכלל לא חשבתי עליו. אלה תהליכים שלכאורה סתם התרחשו במקביל והצטלבו בנקודת שמן אחת. אבל אולי אף פעם אין סתם..?
      תודה 🙂

  • וואו. פוסט חזק וכל כך מדויק. ממש לשמור ולחזור לקרוא אותו מידי פעם ולהזכיר לעצמנו למה אנחנו בעצם אמהות. ומיד רצה להשאיל את הספר מהספרייה.

  • בעידן הפייסבוק הייתי מנסה למצא את מיה חברתך הטובה. אצלי התחדשו קשרים מביה"ס וזה ממש כיף ככה!!
    את רוצה לומר לי שהקופסאות האלה, שאני תמיד בטוחה שהן מדנמרק הן חיקוי סיני זול ופארווה???
    הרסת אותי עכשיו…(טוב, לא באמת, רק שאדע מעתה לבדוק טוב-טוב).
    אוהבת (אייקון של לב ).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *