הכלות של מזמינים: ליאור, מושב עמינדב

אחת עשרה נשים נפלאות ראיינתי בפרויקט “כלות של פעם“, נשים יוצרות, אמהות, מרתקות ומסקרנות שסיפרו על חווית החתונה שלהן. הן שיתפו אותנו בחוויות החתונה שלהן, אם בישראל של ראשית ההתישבות, כמעט לפני 80 שנה (החתונה של רות דיין) ואם בלאס וגאס של לפני שנים ספורות (החתונה של אור אלתרמן ברנע). בראיונות הללו ניסיתי למצוא את החוויה האישית שלהן בתוך טקס שלכאורה כל כך מוכר, קבוע וחוזר על עצמו.מאז עיצבתי והפקתי לא מעט הזמנות ללא מעט זוגות, ופגשתי כלות מדהימות ומרגשות. ברגע אחד מסויים של התרגשות, חשתי צורך לשתף אתכם, שתכירו את הכלות המקסימות שלי. הן בקטע כל כך מיוחד ומרגש בחיים, שחייבים למצוא איזה מכשיר הקלטה אור קולי ורב חושי ולהנציח את הרגע (כן, מודעת לשורש השולט כאן במשפט, צר לי, אין מילה נרדפת מדויקת כל כך).

 

הראשונה שאספר לכם עליה היא ליאור, כלה מלאת שמחה ומיוחדת, איתה תקשרתי בין
מבחן בגניקולוגיה למבחן בפסיכיאטריה. צפופים הם חיי הסטודנט. ליאור ואסף גרים יחד עם פאי, גור בורדר קולי מהמם ונמרץ, במושב עמינדב שבהרי ירושלים.

הכף הקטנה הזו עוד גדולה תהיה. חיי פאי.

ביקשתי מליאור לספר קצת עליהם.
“אסף גדל בכרמיאל, סייים לימודי
ביולוגיה והתקבל ללימודי רפואה, אותם יתחיל השנה. בשירות הצבאי היה מפקד ביחידת עוקץ. עסק כל חייו
בחינוך, עבד עם ילדים וכלבים, הדריך סנפלינג והנחה פעילויות outdoor. אני במקור בת
קיבוץ, סטודנטית שנה שישית לרפואה וככל הנראה מתעתדת להתמחות בילדים. אני
עובדת במיון ילדים בהדסה עין כרם וכל זמן ההורים אומרים לי שאני חייבת
לעבוד עם ילדים, אז אולי זה מה שאבחר.”

בנערותה הייתה ליאור שחקנית
כדורסל עד שנפצעה בברך. “ההפוגה מהספורט, האשפוז והניתוח שנאלצתי
לעבור גרמו לי להתעניין ברפואה. בתור ילדה בחרתי להשקיע בעיקר בכדורסל ופחות בבי”ס, אז אחרי הצבא השלמתי בגרות ועשיתי פסיכומטרי ואז התקבלתי ללימודים.”

“את אסף הכרתי בתום הריצה במרתון ת”א בשנה הראשונה שלי ללימודים ומאז אנחנו מקפידים להגיע שנה שנה למרתון ולחגוג את ההכרות שלנו.”
אחרי ארבע וחצי שנים של חברות החליטו להתחתן. “יום אחד אסף בא איתי לפרויקט של בי”ח לבובות. זהו פרויקט שבו הילדים המטופלים מביאים מהבית בובה אהובה, ועוברים איתה את המסלול הרפואי שהם צריכים לעבור כאשר היא המטופלת. חזרנו הביתה בסוף היום הזה ואסף אמר לי להתלבש יפה כי יש לי הפתעה. הגענו ליד קנדי בשעת שקיעה, מקום מקסים שאנחנו מאוד אוהבים ושם הוא הציע לי נישואים. היינו רק שנינו, אסף ואני, והיה מאוד מרגש.”

רצינו הזמנה אלגנטית ולא מצלצלת ורצינו צילום שלנו. לא רצינו בהזמנה את
הפנים שלנו אבל כן שיהיה חלק מאיתנו. הלכנו לקראת השקיעה
עם חבר טוב למקום שבו אסף הציע לי נישואים- יד קנדי. ראיתי איפשהו את רעיון הידיים וזה כל
כך התאים לנו. אולי זה נשמע קלישאתי אבל מה שהכי מאפיין אותנו זו אהבה מאוד
גדולה. החבר צילם המון תמונות ופתאום בקליק אחד השמש נכנסה לנו לתוך
התמונה וידענו שזו התמונה שלנו. הוצאנו את הגזיה, שתינו קפה וחזרנו
הביתה.”

פתאום בקליק אחד השמש נכנסה לנו לתוך
התמונה

כשקיבלתי את הצילום הנפלא של ליאור ואסף, חשבנו יחד איזה עיצוב הכי יתאים. היה ברור שאנחנו צריכות  לשלב את הצילום בתוך רקע שיעניק במה ומסגרת, יעטוף אותו ויתן לו הרבה מקום. בחרנו בהזמנה “תכים לבנים” בה עשיתי שינויים קלים. ישרתי על התמונה, שבמקור נטויה בזוית שמאלה, לבקשת ליאור הכנסתי בפינות מנוגדות פרחים לבנים המסמלים עבורה התחדשות, פריחה ושמחה.

חזית ההזמנה של ליאור ואסף

ליאור ואסף בחרו לרשום בחזית ההזמנה את הציטוט
המרגש והרלוונטי “הנה אנחנו שניים שלובי צילי ידיים” מתוך השיר הנפלא שכתב אהוד מנור.

עד סוף הקיץ/ אהוד מנור

ניסיתי להדביק את צעדיה,
כתפה שוב בכתפי כמעט נוגעת.
חיכיתי לעיניה,
חיכיתי לעיניה,
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב?

עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.

אני רוצה פתאום לחזור הביתה
אבל צילה שוב בצילי כמעט נוגע.
הנה אנחנו שניים,
שלובי צילי ידיים,
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב?

עד סוף הקיץ…

נדמה לי שראיתי את עיניה
נחות עלי בדרך מול השמש
באור בין הערבים
היה לי רגע בית
מה עוד יכולתי לבקש
באמצע הרחוב

עד סוף הקיץ…

ובביצוע הנוגע של דני ליטני, הביצוע המועדף על הזוג:

ליאור
סיפרה לי קוריוז לגבי השורה שבחרו להזמנה. פעם היא האזינה לראיון עם אהוד
מנור ז”ל ושאלו אותו מה השורה משיר עברי שכתבת שאתה הכי אוהב? והוא ענה
“הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים, מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?”.
ליאור שיתפה אותנו באופי הארוע: “שנינו לא אנשי ארועים גדולים וארוע גדול לא מתאים לנו. אנחנו מזמינים 180 איש, חתונה באוירה משפחתית. כולם מכירים אותנו ואנחנו אותם. קבענו ליום שישי בצהרים, משפחה קרובה, חברים קרובים, החברים הכי קרובים של ההורים. זה המעגל הכי רחוק.”

“נתחתן במסעדת פיצ’ונקה בנס הרים. זו מסעדה הממוקמת בתוך הרי ירושלים, צופה אל נוף משגע, רחב ידיים ופתוח של עמק. יש נוף מדהים, אויר טוב ואוכל מצוין שאנחנו אוהבים. תמיד ידענו שנתחתן שם.”

בסיום תהליך ההדפסה ההזמנות נארזו ונשלחו למושב עמינדב, שם סניף הדואר המקומי נפתח פעם אחת ביום, כל ערב בשעה 20:00. (אין על המושבים האלה). אסף וליאור קיבלו את ההזמנות וכבר התחילו החלוקה למוזמנים, במחשבה לתת לרוב האורחים את ההזמנות ביד.

מוכנות למשלוח. הזמנות בצבעים טבעיים. מעטפות בגוון שמנת.

מאחלת לליאור ואסף, שנכנסו לי לב מהמשפט השני בערך בשיחת הטלפון הראשונה,
שתהיה להם חלוקת הזמנות מהנה ומרגשת וחתונה בלתי נשכחת.
שתמיד יהיו שלובי צילי ידיים, חבוקים, אוהבים ואהובים, מקיפים ומוקפים.
המון מזל טוב, יקרים ♥

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *