גלגולו של שולחן

תקשיבו לסיפור אמיתי ולא תאמינו.
אני ועמרי שלי חיים אי-אלו שנים יחד. הכרנו בגיל צעיר כל כך והיה כל כך ברור לנו שזה זה, כך שמפה לשם אנו חיים יחד יותר מחצי חיים יחדיו. אחרי שנים רבות, גילינו שחלקים מההיסטוריות הנפרדות שלנו התממשקו והצטלבו, שלא נדבר על רגשות השייכות ולעיתים ההזדהות עם משפחת החתן לא פחות ממשפחת המקור (אבא, אמא, אל דאגה, שלכם לנצח).
כשליווינו את שני הילדים הגדולים שלנו בפרוייקט שורשים של בית הספר, חפרנו עוד יותר בהסטוריות המשפחתיות שלנו, גם טרם היותנו.


לעמרי שלי הייתה סבתא מיוחדת, שאני לא הספקתי להכיר. מהסיפורים נשמע שהיתה אשה מרשימה, סופר כריזמטית, רבת כשרונות, דעתנית, אידיאליסטית, לוחמת ולוחמנית.
שוש (הערך בויקיפדיה) נמנתה על נשות הפלמ”ח, הייתה לקצינת השלישות הראשית של הפלמ”ח, וא”כ מזכירת מטה הפלמ”ח (התפקיד הכי מכובד שהגיעה אליו אשה בפלמ”ח), היא הקימה בית חרושת למיצים, היתה חלק מסגל הניהול בבית הספר לקציני ים בעכו ובהמשך חייה הצטרפה למגַדֶל גרברות ופיתחה זנים חדשים של פרחי גרברה. בתור סבתא הייתה כנראה די מאתגרת.

לשוש היו ידיים טובות וראש יצירתי. במהלך השנים התנסתה באינסוף מלאכות ואומנויות. המעניינת והרלוונטית לסיפורנו הייתה פסיפס. מעבר לעשית פסיפסים לשימוש אישי, היא ראתה בתחום פוטנציאל עסקי ותעסוקתי. בתחילת שנות ה 60 היא הקימה מפעל ליצור מוזאיקה בקיבוץ גבעת ברנר.
היום, 28 שנים לאחר מותה, שולחן פסיפס שיצרה במו ידיה עדיין משמש כשולחן האוכל בבית הוריו של עמרי שלי.
_________________

עד כאן הסטוריה רחוקה.
בפסח לפני שלוש שנים הגענו לחופשה משפחתית במקום מקסים ומיוחד הממוקם בלב שוק הפשפשים ביפו- Old Jaffa Hostel.

Old Jaffa Hostel, עמיעד 13 יפו

המקום משגע, ושווה פוסט מיוחד משלו, אבל מה שחשוב לסיפורנו הוא שבעודנו עולים לחלל הגג הפתוח והעצום של האכסניה הצופה על כל יפו, המומים לגמרי אנחנו רואים… שולחן זהה לשולחן שיש בבית ההורים. ממש שולחן תאום!

השולחן

הגירסא סלונית ונמוכה, אבל דומה להדהים. התכופפות מתחת לשולחן גילתה את החותמת. יש גושפנקא. אין כל ספק.

נטיות הבישנות שלי, והצורך בהבשלה עם המעשה הפרידו ביננו לבין השולחן. עזבנו את האכסניה בתחושה קלה של נטישה וחשש לגורל החפץ הכמעט משפחתי הזה. מי יודע האם ישאר באכסניה ולאן יתגלגל משם. שלוש שנים עברו עד שהייתה שוב הזדמנות.
____________

השבוע התאכסנו שוב במקום המדהים. לא באנו בגלל השולחן אלא בגלל המקום, אבל הפעם הייתה גם מטרה.

ביום הראשון אזרתי אומץ וניגשתי אל נציגת הקבלה וסיפרתי לה את הסיפור. ביקשתי לקנות מהאכסניה את השולחן. הנציגה, מסתבר, היא בתה של בעלת המקום, וסיפרה לי שהשולחן עמד שנים בבית הדוד ומשם נדד לאכסניה. צריך לתפוס את הדוד, היא אמרה, ואת אמא שלי, ולשאול את דעתם.

עמדת הקבלה. be a friend.

____________

ביום השני כבר הייתה תשובה. הדוד הסכים למכור לנו את השולחן. במחיר עלות (!)
האמת, מחיר מציאה לשולחן מהמם כזה, גם אם הוא לא נוגע לך עמוק בשורשים ובלב.
טוּב לב? לא ראיתי את האיש. אבל לא יכול להיות אחרת.

____________
התרגשות.
____________

ביום השלישי, צ’ק אווט לנו ולשולחן.
השולחן הכבד הורד למטה כלאחר כבוד.

איזה מזל שמישהו יצא בדיוק מהחניה.

שוק הפשפשים של שישי שלפני הפסח. רחוב עמיעד הומה אדם בצהרי יום חם של לקראת החג. הילדים שומרים על השולחן עד שיגיע הסב עם הטנדר. מזל שיש מי שיצלם בנתיים. (באופן כללי נראה לי שזה פוסט של מזל).

ממתינים לטנדר
אומרים שהיא משתלמת.

נכון, רגלי השולחן מכוערות ודקיקות מידי ולא מתאימות לקו הכללי ולגמרי דורשות החלפה.
אבל התחושה היא של איחוד משפחתי מרגש והיסטורי אחרי מעל 50 שנה. אותי זה מדהים.

 

נראה שגם השולחן, וגם המתבגרת מרגישים מאוד בבית

עובדות וזכרונות

  •  “השולחן של סבתא שוש” (כך הוא נקרא) מורכב מ 4000 אבני פסיפס.
  •  כל האבנים טבעיות וכל אחת מהן נאספה ממקום אחר בארץ, ועל כך הסבתא הייתה גאה מאוד.
  •  חלק מזכרונות הילדות של עמרי שלי מביקוריו בבית הסבתא ברמות השבים הוא מכשיר לחיתוך אבנים לפסיפס בו הייתה משתמשת לשימוש אישי, ליצירות שלה ולריהוט הבית.
  •  במסגרת מפעל המוזאיקה שניהלה יזמה שוש מתנה לבית הנשיא- שולחן אובלי ענק ובו 12 המזלות. השולחן הוענק לבית הנשיא בתחילת שנות השישים. מתוך סקרנות כתבתי לבית הנשיא. ממתינה לתגובתם המהירה. מבטיחה לדווח.
  • אגב, סבתא שוש היתה חברה קרובה של רות דיין, שתיהן נשות פלמ”ח גאות, וכך הגעתי לפגישה איתה עליה סיפרתי בפוסט הזה.

זהו, קוראים יקרים.
הייתי חייבת לשתף אתכם בשמחה נוסטלגית קטנה כזו של פעם בחיים (:

חג שמח לכם <3
עינת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *