הכלה שהייתה רות דיין, 1935

נפגשנו בסלון ביתה העמוס בחפצים, צילומים וזכרונות. פרטי חיים, ארועים ואנשים של מי שחי כמעט מאה. ולרות, שחגגה במרץ השנה 95 אביבים, האצילית, היפה והזקופה, עולם חי וקיים לפרטי פרטים בזיכרונה. פרטי חיים. היא מדהימה ומרתקת אותי. עדות חיה למציאות ישראלית של פעם. למציאות שונה בתכלית. עולם שלם ועשיר מתעורר לחיים דרך סיפוריה המתובלים בשמות, מקומות ותאריכים. אני מוקסמת מהשנינות, החכמה והעדינות. שעתיים במחיצתה חלפו ביעף ובליבי קיוותי שיהיו לי עוד הזדמנויות לשוב ולפגוש אותה.
רות דיין, חגגה 95 במרץ האחרון
אתה לא חייב להיות “מישהו” כדי שיהיה לך מלאי של זכרונות. וגם אם אתה כן “מישהו” יכול להיות שתפנה עורף לשימור הזכרונות שלך. כשאני צופה ברות שולפת צילומים ואלבומים שמורים ומסודרים אני מתמלאת השתאות, וכל כך חבל לי על כל הדברים שהיו ולא נשמרו במשפחתנו. רות מספרת לי חלקים מסיפור חייה דרך תמונות בנות 80 שנה ויותר. חלקן סדוקות ובלויות. הפרטים מסופרים בדרך מרתקת, הזכרונות חדים ונהירים ואפילו במשקפי קריאה כמעט ואין לה צורך.

רות מראה לי צילום עם חברי הילדות שלה. “רק אני כאן, כולם אינם.” כל שם היא הוגה בהערכה ואהבה. כולם היו משהו, או יצא מהם משהו. “זאת אמא”. היא אומרת באהבה, מהמקום הכי אמיתי של אמא ובת. לא “אמא שלי”. פשוט “אמא”.

 

טרום החתונה

רות מספרת לי את סיפור ההכרות שלה עם משה. “גרתי בשכונת הבוכרים בירושלים ולמדתי בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. בשנת 34′, כשהייתי בת 17,  יצאתי ללימודים בביה”ס החקלאי לבנות בנהלל במטרה להיות רפתנית. הבנות היו עושות הכל, מבשלות, מכבסות, מנקות בנוסף ללימודי מקצוע חקלאי מעשי. למדנו מקצועות עיוניים כמו כימיה ותיאוריה ולימודים מעשיים תחת הענפים רפתנות, לול ועצי פרי. ביה”ס היה בנוי ממש במרכז נהלל וככה הכרתי את משה”.

תמונות מחיי היומיום בביה”ס, מתוך מאגר ספריית אוניברסיטת חיפה

החתונה
למעשה, חתונה ממש לא הייתה בתכנון. “ההורים נתנו למשה אפשרות לסוע
ללימודים באנגליה ואז היו חייבים להתחתן כדי להשיג פספורט ולקבל עבודה שם.” כך יצא שב 1935, כעבור שנה של חברות, כשהיא בת 18 (ומשה בן 20) הם התחתנו.
חברתה לחדר, גרמניה ששולבה בביה”ס במסגרת עלית הנוער עזרה לרות בהכנת הסרפן איתו התחתנה.
“בכלל לא צילמו אז. במקרה מצאתי כאן כמה תמונות”, אומרת רות ומראה לי צילומים מנהלל הצחיחה של אז, זוג איכרים חרוצים ביום חתונתם ואחות קטנה, ראומה (כן, של ויצמן).

 

רות הכלה לבושה סרפן שהכינה יחד עם חברתה לחדר

“רוב האורחים היו בכלל בדואים. הגיעו כמה חברים של הורי מירושלים. כל חברינו החרימו את החתונה. חתונה בקרב הסוציאליסטים היתה צעד בורגני ומאוד לא מקובל” רות אומרת לי חד וברור. כשאני שואלת קצת יותר היא מסבירה לי שנשארו חברים א”כ. אנשי עקרונות היו, אבל גם חברים.

“כמו חלוצה
אמיתית, התחתנתי בשמלת סרפן וחולצה רומנית רקומה, עם שביס מלמלה רקום
בפרחים ו
עמדתי יחפה תחת החופה. משה לבש מכנסי חאקי, חולצה לבנה פתוחה,
סנדלים וכובע מצחייה במקום כיפה. הרב של נהלל שהיה גם השוחט והקצב של הישוב
חיתן אותנו”.”הראשון שהגיע לחתונה היה רופין,
הוא היה לדעתי האיש הכי חשוב בזמנים האלה כיוון שהחל את ראשית ההתיישבות. הוא
הגיע בשעה 15:00 ואני בחולצה ומכנסיים מאכילה את הפרות. לא ידענו מה לעשות.
אמא הוציאה לו כסא ונתנו לו תה בחוץ. הוא אמר שהגיע ראשון כדי שאוכל לספר
לנכדי.””אמא
הביאה מירושלים בשרים ומצרכים באוטו שלה. לא היה כסף ואכלנו בעיקר פירות מהמטעים- ענבים,
ואגסים. הכנו פלחי תירס בדוד של כביסה, שתינו “יין אשכוליות” וישבנו על חבילות של קש תחת עץ
האגוז בחצר שבחוץ. מיד אחרי החופה לבשתי חולצה כדי לחלוב. בכל השמחה שכחו שצריך לחלוב את הפרות”.

רות הרפתנית. מהחתונה ישר לחליבה.

“זה מירושלים למחרת הבוקר. מסטודיו של צלם. ההורים רצו מזכרת אז הלכנו לצלם”, רות שולפת תמונה ברורה של הזוג.

 

הזוג הטרי. יום למחרת החתונה


פרק משכית
לא יכולתי להתעלם מהביוגרפיה המרשימה של רות בתור מקימת משכית, גם בגלל הטיפול של משכית בכלות. בשנת 49′, בהיותה מדריכה במושבי עולים הבחינה במלאכות היד המסורתיות של העולים שבמושבי העולים. כאשר הגתה רות את משכית, החזון שלה היה שאפשר לעשות פרנסה ממלאכת מחשבת. בהדרגה חברת משכית התחזקה והתעצבה והיתה לחברה ממשלתית ליצור ושיווק אמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, צורפות, יודאיקה, אריגה, רקמה, סריגה, עיצוב אופנה ועוד. מוצרי משכית היו על טהרת עבודת יד, תוצרת הארץ ובחומרים משובחים. ב 40 שנות קיומה הרימה משכית מפעל אדיר של שימור תרבותי ובמקביל שימשה כמקור פרנסה לרבים.

משכית הצליחה לשלב, במובן הפרקטי בין אמנות לעיצוב אופנה, ובמהלך השנים יצרה מגוון דגמים של שמלות כלה, תכשיטים וקישוטים לכלות והייתה מאוד נחשקת בעיני המתעתדות להתחתן. בהקשר הזה אני חייבת להביא לכם ציטוט של טוקבקיסטית המגיבה לכתבה על רות דיין בוואלה אופנה: “כשהייתי צעירה אמא שלי הבטיחה
שכשאתחתן היא תקנה לי שמלת משכית עם רקמה עדינה. אבל כשכבר התחתנתי לא היו יותר חנויות
משכית וגם אמא שלי כבר לא הייתה”. אהבתי. שווה ציטוט, נכון?

כששאלתי את רות על עיצובים לכלות, היא שלפה מהכוננית העמוסה והצפופה ספר על תחרה וסיפרה לי את סיפורה של פיני לייטרסטורף. פיני עלתה מצ’כיה לישראל והפכה להיות אחת המעצבות החשובות של משכית. היא נחשבת עד היום בעיני רבים מעצבת האופנה הראשונה שהייתה בארץ.
רות מראה לי שמלת כלה בעיצובה של פיני, מתקופת משכית, ומספרת לי על טכניקת התחרה הקרויה pillow lace making, בה הכינו את השמלה הזו.

 

שמלת כלה בעיצובה של פיני לייטרסטורף, מעצבת הבית של משכית

רות מסבירה לי דרך התמונות איך אורגים תחרות אמיתיות בעבודת יד. בשיטת ה pillow lace making מצמידים את הדוגמא לכרית גדולה. עובדים עם הרבה מאוד סלילים במקביל, לפעמים אפילו 50 סלילים, קשרים קשרים, לפי הדוגמא. בסוף התהליך נוצר בד תחרה עדין וקל משקל.
ההקפדה של רות על הפרטים, הדיבור הברור, הידע והניסיון מבהירים לי שמדובר באשת עבודה אמיתית. רות ללא ספק מכירה את החומר מקרוב.

מלאכת התחרה- קשרים בין סלילים על גבי כרית

לא מעט שנים מפרידות ביננו, שני דורות שלמים, אבל ככל שהשיחה ממשיכה אני רואה כמה מחבר ביננו. כשאני מוציאה את עיצובי ההזמנות שלי ומראה לרות את אבות הטיפוס של ההזמנות, העשויות עבודת יד, ומספרת לה על החומרים והטכניקות שאני משתמשת בהם היא מחייכת חיוך של הנאה ועניין. כן, גאווה.

נפרדנו כמעט כחברות, רות מלווה אותי יחפה למעלית ולא נכנסת הביתה עד שהמעלית מגיעה והיא רואה שאני נכנסת לתוכה.
ואני יוצאת, כמו מתוך סוגריים, פאוזה במרוץ החיים, ספוגה כולי בריחות של פעם, במראות של ישראל אחרת, במציאות של  רומנטיקנים אמיתיים שהאמינו עד הסוף במה שעשו בלי שביב של ציניות. חיים אחרים.

תודה לרות היקרה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *