רקמה אנושית אחת

רִקְמָה-

תכים של חוט התפורים על בד.

קבוצת תאים בעלת תפקיד בגוף החי.

 

ישנם מאות של סוגי רקמות בגופנו והן אחראיות על הזנה של תאים, חיבור בין תאים, מעניקות גמישות לאברים, מעבירות אותות, מאפשרות חישה, מחזיקות מאגרי אנרגיה, מגנות ושומרות. שברים, חבלות, פצעים, זיהומים, דלקות ומחלות גורמים למוות של רקמות חיות. רקמות יכולות להתחדש. פצע הוא רקמה פתוחה בעור. בתהליך הריפוי נוצרת רקמה חדשה הממלאת את תוכן הפצע. נוצרים תאים וכלי דם חדשים בתוך הפצע. אחר כך נבנית רקמה חדשה המשלימה את פני השטח.

 

כל פצע משאיר אחריו סימן כלשהו. צלקת. לפעמים העור נרפא בצורה טובה ונשארת צלקת שקשה לראות, אבל תמיד ישנה צלקת כלשהי. מסתבר שהעור שנפגע אינו נבנה מחדש באותה דרך בה הוא נבנה בפעם הראשונה.

 

רקמה אנושית אחת

 

חָלָל-

חייל שמת בקרב.

מרחב שאין בו דבר, מקום ריק.

דבר שלא הוסבר כהלכה, לא ברור, לא מובן, חסר.

 

ערב יום הזכרון, אנחנו מתכנסים, מביטים פנימה, זוכרים את מתינו, חשים בחסרונם, בהעדרם. בוכים על החלל שהשאירו. אנחנו חוברים זה לזה בטקסים, עומדים יחד בצפירה, עם אחד. מתקבצים סביב הקברים ומצבות הזיכרון. יחד וביחד, חסרים וחלולים.

 

רקמה אנושית חיה היא גם רקמת הגוף הפרטית וגם אותה רשת המורכבת מאנשים, בני אדם, משפחה, חברים, מעגלים מעגלים. כמו לרקמות בגופנו גם לרשת הזו יש כוח של שמירה, החלמה, בניה מחדש וריפוי.

 

רקמה אנושית אחת

 

כרוקמת, שפת התכים היא שפת ביטוי שלי. בדמיוני רציתי לחבר את רקמת התכים, את רקמת הגוף ואת הרקמה האנושית יחד על הבד.

 

תכי הרקמה עוטפים את החללים. החללים שקטים, לבנים, ריקים. קיימים, נוכחים בהעדרם.

את התכים בחרתי לרקום בחוט כותנה שחור, במבנה המזכיר רשת. כתבתי את האותיות על הבד, אחר כך יצרתי רשת רקומה של משולשים סביב האותיות. הקפתי כל אות ברשת של תכים ואיחדתי אותה עם האותיות האחרות באמצעות רשת התכים. כתוצאה מהטכניקה בה בחרתי, של יצירת הדבר ע"י סימון מוקפד של הסביבה שלו, קרה דבר שנראה כמו קסם- רק כשהאות הייתה מוקפת לגמרי בתכים של רקמה אפשר היה לקרוא אותה בבירור.

 

רקמה אנושית אחת

 

רקמה אנושית חיה / מוטי המר

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.

 

בוחרת להאיר דווקא את ארבע השורות האחרונות של השיר. אם רק נדע להרגיע את האיבה, להשקיט את זעמנו.

זו התקווה.

עוד פוסטים מעניינים

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *