סטודיו בית

יש אוטו בית, יש בית על החוף, יש בית דירות, יש דופלקס, ופנטהוז, יש בית על הגב, יש בית בשיר, יש בית כסא, בכתובים יש בית מקדש, ולי יש סטודיו שהוא בית.

 

אני נכנסת לסטודיו שלי ובשניה שאני צועדת פנימה אני מוצפת בתחושה של בית. אין בו מיטה וכרית, או מרק שמתבשל על האש, וגם לא ממולאים, אבל הרגשה של בית קורנת מכל קירותיו.

 

סטודיו לרקמה

 

זו חידה עבורי, מה הופך את החלל הזה לכזה מין בית, חד וברור. אני הופכת בשאלה הזו המון. ושאלתי את חברי בפייסבוק מה הופך מקום לבית עבורם. היה דיון מרתק וקיבלתי תשובות מרגשות.

 

מה זה בית בשבילנו? מה המקום שבו אנחנו מרגישים בבית? זו שאלה שנוגעת לכולם, אנשים בכל הגילאים, ובכל שלב בחיים. עבורי בית זה המקום ממנו אתה יוצא בבוקר ואליו אתה חוזר בסוף היום. כשהמקום הזה טוב ומיטיב אתה נטען. כשהמקום טעון אתה מרגיש מרוקן. וזה הולך איתך, איפה שלא תהיה, בבית ומחוצה לו.

 

ערכתי יחד את הדברים שכתבו לי החברים שהשתתפו בדיון, מה הופך מקום לבית עבורם.

דרך הדברים שכתבתם ודרך העיניים שלכם הצצתי פנימה, אל התחושות שלי, ואל המקום הזה, הסטודיו שהוא בית בשבילי. תודה על זוויות המבט, ההשתתפות הכנה השיתוף בחוויות שלכם.

 

יפעת כתבה: שייכות ותחושת חמימות וקרבה.

סיון: כשאני מרגישה בטוחה ומוגנת – אני מרגישה בבית. זה יכול להיות בית באדם אחר או במקום מסויים.

דפנה: יש לי חיבה גדולה לבתים ישנים. כשאני מגיעה לבית ישן, משהו בלב מרגיש לי שהגעתי הביתה.

האהבה של דפנה לבתים ישנים מזכירה לי את האהבה שלי לחפצים ישנים. אוהבת ללקט ולנכס, לטפל בהם ולהפוך אותם להיות שלי. בסטודיו יש המון פריטים קטנים כאלה, שליקטתי מכל מיני מקומות ושנים. חלק השתלבו כמו שהם וחלק עברו טיפול של צביעה, שיוף והתאמה. סיפרתי לכם על המטבחון שיצרתי ממזנון סלון ישן של מישהו ועל קופסת התמונות שהפכה לקופסא רקומה.

כאן בתמונות אתם רואים מגירות ישנות שמשמשות כאלמנט דקורטיבי, שולחן כתיבה שהיה פעם שולחן סלון ועבר החלפת רגליים (שצבעתי ויישנתי),

 

סטודיו לרקמה

 

ארון ישן שצבעתי, התקנתי לו זכוכית וטפט סבתא, ואותה קופסא עם הרקמה. סביב סביב פריטים שעברו שימוש חוזר, קופסת כלי תפירה שהפכה להיות ארגונית לכלי הכתיבה, כוננית מגירות שהפכה להיות כוורת לכוסות המטבח בעוד שהמגירות שלה הפכו להיות מיכלים לאחסון מלאי ותצוגה, כוננית שחורה שהפכה להיות לבנה וקיבלה רגליים ואחרת שהייתה חומה והלבינה ונתלתה על הקיר במקום על הרצפה, שולחן אוכל נטוש שהפך לשולחן עבודה, כוסות של סבתות שהיו של סבתות שלא היו שלי, והפכו להיות מיכלים לקוצצי חוטים ולכלי רקמה ועוד ועוד…

 

סטודיו לרקמה

 

נועה: מבחינתי אם אני מרגישה מספיק בנוח ללכת בלי חזייה זה בית… ויותר בפירוט: מקום שמשרה הרגשת חום, מטבח מזמין, תאורה חמה, אווירה רגועה, המון אור טבעי, אם יש כלב אז בכלל…

העניין הזה עם חיות המחמד חזר בדיון והאמת שזה כל כך נכון. נזכרת בכל פעם שנסענו לחופשה מה שגרם לילדים לרצות לחזור הוא הכלב או החתול אחרת מבחינתם אפשר לחפוש לנצח. זה מדהים איך מרגע שהסטודיו עמד על רגליו, זו העדפה הטבעית למנוחה עבור ההולכים על ארבע.

 

 

התמונה הבא צולמה מתוך החלון שבסטודיו. בכל עת יש מי ששומר עלי.

 

 

איילה: כשכל המשפחה ביחד.

אתי: מפלט

מרב: אסתטיקה. סביבה נעימה.

נו טוב…. מה אומר ומה אגיד. אני מאלה שנושמים אסתטיקה ופולטים אסתטיקה. האסתטיקה מזינה אותי ונוצרת יום יום שעה שעה בדמיון ובין האצבעות.

בחיים לא ארגיש בבית במקום לא אסתטי. וככל שיהיה אסתטי ארצה לשהות בו יותר ויותר.

 

סטודיו לרקמה

 

מיכל כתבה: מוסיקה אהובה, ריח של בישולים ואפיה, קצת בלגן.

שרון: תנור אפיה. כזה שמפיץ נינוח נעים. כזה שממלא את הבית. ובקצת יותר בכללי מטבח (גם אם הוא פיצי) כזה שאני מרגישה בו נוח ויודעת איפה נמצאים הדברים.

אורטל: בית בשבילי הוא המקום שבו אני מוצאת מקום לכל מה שאני מעזה בלב.

אורטל היקרה רגשה אותי כל כך. נזכרתי בחישוק שהקדשתי פעם לשיר גשם הקשב לנשים, שבעיני הוא תפילה לפוריות, בזכותה קיבלתי את התאומים המופלאים שלי.

 

חישוק רקמה- גשם הקשב לנשים

 

מיכל: המשפחה שלי. הבית שלי הוא לא מקדש או מוזיאון.. אז אם אפשר לשים רגליים על שולחן הסלון, קצת ללכלך, קצת לבלגן, לעשות רעש כשמתחשק, זה כבר מרגיש בית..

מאיה: הכי נדוש אבל חיבוק ומילה טובה (והפוך גם… כאלה שאפשר לתת להם גם).

דליה: תשומת לב לכל פינה, אולי באמצעות רהיט יפה, כרית צבעונית, שמיכה "זרוקה" או כל חפץ שנעשה בעבודת יד. מלחיה ופלפליה ומחזיק מפיות באמצע שולחן אוכל, עושה לי את זה… והכי נדוש, ריח של קינמון….

אופיר: מבחינת מראה~כריות עם צבעים חמים, קמין, או חימום, וילונות, סלון מרווח ומזמין ספה נוחה, ריח טוב ונעים, בישולים, אור חם בלבד, פינת אוכל, נרות, שטיחים.
מבחינה רגשית-מקום שבו אני מרגישה חופשיה ובנוחות, שמשרה הרפיה, שיש דברים זמינים כמו אוכל שתיה וכו… מפלט, מוגנות, מפנק, שייכות והעיצוב שלי שאני מעצבת אותו זה הופך את זה לבית שלי.

 

עציץ סקולנט רקום

 

רעיה: מקום בטוח ושקט, ריח של נקיון, כביסה, אפייה ובישולים ו-2 החתולים שלי.

אריאלה: לפתוח את הדלת בידיעה שהכלבים מחכים לי בשמחה…. הכל נעים לי ובדיוק כמו שאני אוהבת וכמו שאני רוצה שיראה וירגיש.

רינתה: הריח, החפצים, הרגעים, הזכרונות.

טלי: תחושת השייכות.

נעמה: הספרים שלי

אורלי: חום, צבעוניות, פריטי וינטג', שמיכות להתכרבלות על הספה, חתול והילדים שלי (מה שגם גורר בלגן כמובן).
אילנה: ריח של תבשלים מוכרים וריח של כביסה.

איילת: חתול

תמרי: מה שהופך מקום לבית עבורי הוא האנשים שגרים בו.

רוית: אנרגיה. משהו בתחושת בטן.

מיי-טל: כשאני באה ולא שואלים אותי למה…

גלי: חזרתי להרגיש בית אחרי שנים וזה קודם כל בשבילי ההרגשה והידיעה שהבית הוא בשביל האנשים שגרים בו וגם בשביל אורחינו ,כלומר בשביל האנשים.  הגמישות לשנות, גם לעבור מבית לבית וגם לשנות מבפנים.
חשוב לי גם שנקודת המוצא היא שהכל בסדר, גם כשהכיור מלא בכלים, גם כשנשבר משהו או מתקלקל… זה הכל חומר והזדמנות להתאמת הדברים לרצונותיך כשזה קורה. למשל החלפת הטוש במקלחת לאחד מפנק.
ובתוך הבית אנחנו מתקרבים, מתכסים תחת אותה שמיכה מול הטלויזיה, עוזרים בלהכין שולחן נעים לארוחה, שמים רגליים על השולחן בסלון, מסתובבים עם מגבת או תחתונים /בלי חזיה וכדומה כל אחד לגופו…
רוקדים, עושים חיקויים, מרגישים יותר ויותר בנוח להעז לעשות דברים ולהגיד את אשר בלבנו, במחשבותינו. נעים לחזור הביתה ונעים להיות בבית והרוח של כולם נמצאת בו גם כשלא כולם נמצאים.
יש אוכל ועדיין אפשר להזמין טייק אווי …יש חרות פנימית , כמו ההרגשה שיש במדבר.

ציפי: האנשים, החפצים שלי, האהבה שלי, הפרחים שלי, הנקיון שלי, הריח.

כשסיימתי את פנים הסטודיו התחלתי לשקם את הגינה הקטנה שנהרסה כליל עם הריסת החלון הישן והחלפתו בחדש. האביב החל מוקדם וכל מה שנשתל נקלט יפה וזרע כתמי צבע שמחים.

 

 

ראיתי גלגל ברזל כבד שנועד לשמש לרהיטים והפכתי אותו לגלגלת עליו תליתי עציץ פטוניות שמח.

 

 

 

שרון: חום

סיגל: ילדים שלי, המטבח – ריחות מוכרים ואהובים

ליאת: מרקם האנשים שסביבי, אקססוריז נבחרים, ספרים וצמחיה

הכנסתי את אהבתי לסקולנטים לסטודיו ושילבתי את היפים האלה בכל מיני פינות.

 

סקולנטים בעיצוב חללים

 

גלית: תחושת נוחות.. אנרגיה חיובית

רחלי: משפחה

לילך: מרחב נקי מואר מאוורר מטבח מלא כל טוב טבעוני, נוף יפיפה שנשקף מהחלונות, ריח טוב של קטורת או ארומה, חדר מדיטציה שקט, מקום שלא נכנסים עם נעליים, פרטיות, ספה נוחה להשתרע, חדר עבודה ליצירה, טלוויזיה ענקית לצפייה מהנה, יופי ואסתטיקה

 

סקולנטים בעיצוב הבית

 

חן: כשהייתי צעירה ועברתי בין דירות שותפים שכורות, החדר היה הופך לבית שלי, כשהתמונות הממוסגרות היו תלויות.

 

סטודיו לרקמה

 

גילי: בית בשבילי זה לבוא אל בעלי היקר ולילדי המתוק. בית זה להיות במקום עם אהובייך. בית זה המקום שבו תמיד מרגישים בטוח ואהובים. בית זה המקום היחיד שהוא שלך. בקיצור בית בשבילי הוא עולם של אושר אהבה ונחת.

יונית: ריח של כביסה. מצעים נעימים.

סופי: החפצים

רינת: רציתי להגיד המשפחה, אבל זה נשמע לי קצת פשטני. באמת, מה שעושה לי להרגיש בית מהרגע שאני עוברת את סף הדלת, הוא החופש להיות אני בלי המגבלות שיש בחוץ. מקום שמקבלים אותי בכל מצב.

אלה: זכרונות/ מזכרות/ אוספים/ סיפורים/ צילומים. ו… א מ נ ו ת !

נעמי: בית זה מקום חם מלכד פתוח שייך ובטוח שתמיד אפשר לחזור אליו בית זה זיכרונות מזכרות אהבות ריחות רגעים עצובים שמחים. בית מקום נעים מלא חופש וכייף . ואיזה כייף שאת תמיד יודעת לשאול את השאלות שפותחות את הלב, אותי חינכו שלא משנה איזה בית יש לך גדול קטן מפואר ישן העיקר שיהא בית מלא חיים ושמחה.

ויקי: בשבילי זה המקום שבו המסכות נופלות. שאני יכולה להיות אני ולהרגיש הכי בנוח.

אליזבת: זכרון נעים ממשהו שעשיתי שם, אפילו מלפני כמה דקות. ככל שנוגעת בכל פינה, כך מתחברת עם כל החושים.

עופרי: כרית. ספל לקפה או תה. זר פרחי שדה.

עופרי כתבה את המשפט הזה וישר נזכרתי איך ברגע שהסתיימה התקנת הפרקט הנחתי אגרטל עם חרציות מהשדה. באותה שניה נחתה עלי תחושת הבית.

 

 

אני כל כך אוהבת פרחי שדה. אוהבת לרקום אותם, לצלם אותם, לצייר אותם ולמלא בהם את הבית. הכי עדינים, אציליים, ענוגים וכנים שיש.

 

 

הדר: אנרגיות טובות אהבה שקט ורוגע אחרי יום עבודה מקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה גם שהוא מבולגן אוהבת את הבית שלי ואת בני ביתי שלי בקיצור הבית שלי הוא האושר שלי.

מיכל: תחושת חמימות.

ורד: לתלות תמונות בעיקר משפחתיות וחפצים על הקירות איפה שבא לי וגם- חיבור מהיר ל WI FI כמובן:)

נעמה: העציצים / גינה

 

 

 

רויטל: הרגשת בטחון. שייכות. נוחות.

עידית: מרגישה שאני לומדת את המושג הזה מחדש. פעם יכולתי בקלות לענות…

דלית: בית זה לא מה שיש בו, זו האווירה שבו. הוא יכול להיות פשוט וחמים ומזמין והוא יכול להיות גדול, יפה ומנוכר ולהפך. למשל כשחיפשתי לרכוש בית, ראיתי המון בתים. את הבית שקניתי מיד שכרתי ל-13 שנה ולא עזבתי עד שבעל הבית הסכים למכור לי אותו. כבר בגינה היתה לי תחושה מיוחדת ובפנים זה היה סיפור של אהבה ממבט ראשון. היה ישר קליק ביננו. לשם ההשוואה, בית ששכרנו שנה לפני כן הרגיש לא לא נכון באווירה שלו ואיך שנכנסנו חיפשתי דירה חלופית וספרתי את הימים עד לסיום החוזה. לסיכום זה קצת כמו דייט עם בחורה שטרם הכרת-לא משנה אם היא רזה או גבוהה, שמנה או רזה כשיש קליק אז יש קליק. את זה אי אפשר להסביר במילים.

עדי: מבחינתי יש את הבית מבחינה חומרית יותר שמה שהופך אותו לבית עבורי אלה החפצים שבחרתי לשים, שאני נכנסת הביתה כל פעם ומחייכת למראה הקירות הצבעוניים, המסגרות, הבדים, הצעצועים שפזורים בכל מקום, הסדר של הדברים שאני אוהבת, איך הכל נמצא במקום.. הרגע שאני הכי אוהבת זה להסתכל לפני השינה על הבית ואיך הוא מסודר ולהתמלא באהבה על מה שיצרתי..
מהצד השני יש את המקום הרגשי, התחושה שיש לי משפחה שחיה בבית, האור והצבע שכל אחד מביא, החיות שמכניסות הרבה חיים, משהו ברמת האנרגיה שממלא את הלב שלי ואני מודה על כך יום יום.

לירון: כשכיף לחזור אליו. להיות מי שאתה. ילדים, אוכל, בן זוג.

הלל: הרבה לב. ויכולת להיות אינדיווידואלית בבחירות שלי בלי לשפוט או להישפט ע"י אחרים. מקום של דיוק פנימי, שיש בו את האנשים שבחרתי לעצמי שיהיו לי בית. אף פעם לא מה שנבחר עבורי מכורח המציאות.
גם אם הם היו פה קודם, צריך לבחור בהם. שייכנסו ללב, למהות הפנימית, לתחושת שייכות, שיהיו חלק.

מרב: הבן שלי מתני.

קרן: זו שאלה שמעסיקה אותי רבות, שאלת חיים כמעט… הן כאדם, עברתי הרבה בתים בחיי…כילדה וכבוגרת… כיום זה מעסיק אותי גם בהיבט המקצועי, כיועצת נדל"ן… הרגע הזה… רגע החיבור בו א.נשים מגלים את הבית שלהם, יחד איתי, שלאחר בירור צרכים עמוק אנו מגיעים אל "הבית", המרחב בו יוכלו להתרחב, להתמקם, לאהוב. בית זה מרחב עבורי המאפשר לי, לילדיי ולבן זוגי, להיות בסביבה אסטתית ונעימה, להרגיש בטוח, יחד ולבד.

אודליההמשפחה שגרה בו, לאורך זמן

דני: נאמנות

סיגל: מאחר שלפני שלוש שנים עברתי בית והיום הוא הבית שלי ואילו הישן שהיה חלק מנשמתי (אני תכננתי מהמסד עד הטפחות) לא נראה לי אפילו מוכר, לא כל שכן בית. אני חושבת שבהתחלה זה כמו דייט ראשון שלך עם המבנה, הקירות…. ולאט לאט מתפתחת מערכת יחסים כזו.. את נותנת… הוא נותן… את לומדת לאהוב את הפינות שלו… הוא מתרגל אליך… זה לא קורה פתאום ולא מתוך החלטה, אבל יום אחד את מגלה שאת מאוהבת ושהוא שלך ואת שלו. את מביאה את הדברים החשובים שלך מניחה ותולה אותם. מרככת את הפינות החדות שלו, האנונימיות. לאט לאט את יוצרת בו כמו שקערורית שמתאימה בול אליך. יש כאלו שלהן זו הגינה, המטבח, חדר השינה, תמונות המשפחה, אביזרים, צבעים, וכל מיני כאלו. אבל השינוי ההדדי וההתאמה הם תהליך. הם לידה של מערכת יחסים.

קרינה: הרהיטים, החפצים, התמונות על הקיר. כל אלה ביחד יתנו אוירה של בית. אצלי באופן אישי אני צריכה צבעים בסביבה, פרחים וריח של אפיה.
יערה: בית מבחינתי זה הוויה להיות במקום ולהרגיש שייך בלי צורך לשקול מילים בלי צורך להתייפות. כשנכנסים והאוויר שנכנס פנימה ממלא אותך. בית זה בתוך הלב.

 

 

עינת: בית הוא המקום אליו אתה נכנס ומיד מרגיש שאתה עטוף בחום ואהבה. מקום בו תרגיש נח להיות מי שאתה כפי שאתה בלי קליפות. מקום בו אפשר לצעוק לבכות לצחוק ולחבק. בית הוא קורת הגג ששומרת עליך שנותנת לך מנוחה מהלא מוכר .בו אתה מרגיש מוגן .בית הוא המקום בו אתה נותן בלי לבקש תמורה ובכול זאת מקבל תמורה. בית זה תמונה כורסא. מרפסת או גינה קטנה פיסה של שקט ושלווה.

 

סטודיו לרקמה

 

שריק: מקום שאני רצויה, יכולה לחבור בשתיקה ולא נדרשת לכלום.
אורלי: כשטיילתי תקופה ארוכה ונדדתי בין מדינות, למדתי שחברים שהכרתי בדרך הפכו את המקום לבית. מכתבים שפעם היו התקשורת היו בית, המילים הכתובות על נייר יפה, ציורים שציירו ידעו שאני אוהבת. על הנייר חקוקים הזיכרונות החוויות שלהם ושלי, שמרו על תחושת הבית שהיה רחוק. עד היום שמורים.
רז: מקום שהכי כיף להגיע אליו בסוף יום, לשים את הרגליים עמוסות החוויות על הספה ולהשליך את הבגדים עמוסי החוויות על הרצפה.
מיכל: חתול.
איריס: בית בשבילי הוא כל מה שכיף לי, נח לי ומתמלא כל פעם שוב באנשים שאני הכי אוהבת, וכמובן שכל פינה בו תהייה אסטטית ומרחיבת לב , את יודעת….

 

עציצי סקולנט בעיצוב החלל

 

גילת: הדיירים שלו… הזכרונות. הריחות. המפלט.
מרב: איפה שהמשפחה שלי נמצאת, ושהקרקע שם יציבה, ושהאויר שם זז. שם הבית שלי.
גילי: אגרטל עם פרחים.

 

סטודיו לרקמה

 

אתי: בית עבורי זהו העוגן החוף מבטחים בכל זמן ועת. כשקר ומתחוללת סופה. כשקשה ומחניק. זו הפינה העוטפת, המכילה, המחבקת, זה החום, זו הקבלה, האהבה, הנתינה, הבית, המשפחתיות זו המהות.
לילך: שאלה מצוינת וחשבתי עליה הרבה. אני חושבת שזה שילוב בין האנשים שממלאים את הבית לחפצים שממלאים אותו. כלומר, אם רק אנשים אז גם חופשה בבית מלון תרגיש לי בית…לא. שילוב של השניים ירגיש לי בית.

 

תודה, לכולם, נהנתי כל כך לקרוא אתכם.

פעם אחת, כשניסתי להבהיר לעצמי מהו בית עבורי יצרתי את הכפולה הבאה. אני כל כך אוהבת ג'ורנלינג ארט, זה תחום כל כך אישי ומאפשר.

 

ג'ורנלינג ארט

 

הנה אותה המחברת ואותה הכפולה בידיה האוהבות של קרן פז. עברו שנתיים ואני חותמת על כל אות, כל גזיר וכל שרבוט.

 

ברור לי שאלמלא קרן פז לא היה נולד לי מקום כזה, סטודיו שהוא בית, מקום שארגיש שהוא כל כך בית עבורי.

 

בית. ג'ורנלינג ארט.

 

חיפשתי בעלת מקצוע, מעצבת פנים, וקיבלתי שותפה אמיתית, שהפכה להיות חברת לב. מקור של אור ושמחה בפרוייקט הזה.

בסוף הפגישה הראשונה שלנו קרן אמרה: אני רואה את הבית שלכם ויכולה לדמיין את הסטודיו שלך. יהיה בו רוגע ונינוחות, ישן ומשופשף לצד חדש, הוא יהיה בהיר ומאיר עם זריקות עדינות של צבע.

 

 

אהובה, מקדישה לך את הפוסט הזה בתודה והערכה עצומה. לא שיערתי שאהנה כך מהתהליך. לא שיערתי שאהיה כל כך מאושרת מהתוצאות. הסטודיו שלי כל כך בית שמתחשק לי פשוט לעבור לגור בתוכו.

זהו אושר עצום עבורי לעבוד במקום הזה שיצרנו יחד ולעיתים אני משפשפת את עיני בתמהון, איך יתכן שחדר כולבוייניק של כביסה, חומרי ניקוי מכסחת דשא ואופניים יהפוך להיות מקום שהקסם קורן מקירותיו.

 

 

תודה למי שקרא עד כאן, למי שעוקב ועודד, למי שלקחה חלק בסדנאות הרקמה לפני היות הסטודיו, למי שהספיקה כבר להתארח בסטודיו ולמי שעוד תגיע.

אני מבטיחה להמשיך לנסות להעניק לכל אחת ואחת תחושה של בית, נינוחה ומזמינה. מקווה להמשיך וללמד, ללוות אתכן בעולם הרקמה מתוך תשוקה, אהבת הידע, ואמונה בשיתוף הידע והעברה שלו הלאה.

מחכה לכן בסדנאות, וגם תמיד כאן, בתגובות.

להתראות

עוד פוסטים מעניינים

  • עינתי אהובה שלי,
    לפני שנה וחצי עזבתי בית. בית שבניתי בעשר אצבעותיי, בית שהיה עבורי חלום, כל פינה ופינה בו. עוד כשהוא היה "תינוק" בתוכניות על הנייר, עוד שהוא היה מגרש של חול, הייתי מאוהבת בו. הבנייה שלו מדו מיימד על הנייר לתלת מיימד של החיים, היתה עבורי בגדר נס.
    איך עוזבים בית כזה כשהחיים פתאום אומרים אחרת, איך עוזבים תינוק שגידלתי בעמל רב ומשאירים אותו מאחור?
    שאלה ששאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים בלילות טרוטי שינה, בתהליך כל כך לא פשוט.
    ואז הבנתי שהבית לפני הכל הוא לא הקירות, לא היופי שבו, לא החפצים הוא רק אנחנו. אנחנו הבית שבלב. משם מתחיל הכל ולא ההיפך.
    ולא משנה היכן אהיה, נדמה לי שבכל מקום בעולם , תמיד אדע להפוך בית, כל בית למה שהוא בזכותי ולא בזכות שום דבר אחר, בזכות הרוח והלב שאני מביאה אליו. החפצים האסטתיקה והיופי זו רק התפאורה. בית זה מי שנמצא בו. מי שגר ונושם אותו.
    כשאני רואה את הסטודיו החדש והמקסים שלך אני יודעת שגם את הלב של הבית. ולא משנה היכן הסטודיו הזה יוקם הוא תמיד יהיה את ולא אחרת.
    יש אנשים שבונים בתים ונותנים למעצב את כל הזכות לעשות בו כרצונו. אחר כך כשהם גרים בו הם מרגישים זרים, כי החיבור לא היה יחד איתם, הלב שלהם חסר בו. אני נתקלת בזה בהמון בתים שאני מבקרת בהם. בית יפה, מעוצב, נעים אבל אין הלימה בין היושבים בו לרוח ששורה בו.
    אני שמחה על השידוך עם קרן הכה מוכשרת ומקסימה ללא ספק קרן אור (גם שלי) , שידוך שללא ספק נתן דרור לכל הלב שלך בבית החדש והיפה הזה שהקמת לך. שידוך שיצר חיבור מדוייק בין מי שאת למה שהיא ולערבוב של הכל יחד.
    מקווה שעזרתי גם אני קצת במיקוד שלך למול המילה בית, רקמה,מקום, לב ואיך הכל מתחבר יחד.
    התמונות המרגשות בפוסט הזה מדברות בעד עצמן, הן הרוח והלב שלך. המילים שלך מלוות אותן בצורה יפה ומרגשת.
    מאחלת לך בית בלב שמח ומאושר בחלקת האלוהים היפה שלך.
    חיבוק גדול עינתי על מה ועל מי שאת עבורי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *