רוקמת

צהרי יום שישי בתחילת חודש אפריל. משפחה מורחבת של שלושה דורות הפרוסה על פני ששים עשורים נפגשת לטיול משפחתי בשמורת עין חמד לכבוד יום ההולדת של הסבתא.

 

12 שנים עברו ובספריה הדיגיטלית הנושאת את התאריך ותיאור הארוע צילומים של ילדים קטנים שהפכו להיות חיילים, נשים שהפכו אמהות, זרעים של ילדים נוספים שיצטרפו אל המשפחה, אנשים צעירים שהפכו צעירים קצת פחות וילדה אחת בת חמש שהתעייפה ובכלל בלי להחליט או להתכוון נפלה לתנומת צהרים.

 

זוכרת את עצמי ברגע הזה, מביטה על המנמנמת שלי, כולה שלווה ומנוחה. נדהמת מהיכולת של ילדים לכבות מנועים כשיש צורך להטען. מהיכולת הזו ליפול לשינה עמוקה ככה מכל הלב.

הרגע הזה יקר לליבי והשתוקקתי לרקום עליו וכך גם להוציא אותו מדיסק הגיבוי, להחיות ולהנכיח את הזכרון והרגע.

 

שלפתי את הצילום מספרית התמונות המשפחתיות העצומה והענפה והעתקתי לספרית העבודה שלי. התלבטתי האם להשאיר את הצילום כמו שהוא, או לתת לו עיבוד מיושן יותר.

 

 

דווקא בגלל העושר הצבעוני שלו והמרקמים המגוונים- דשא, חומה, סריג, מכנס קורדרוי, החלטתי להרגיע, להוריד צבעים, להשתמש בצילום ליצירת רקע שקט עליו יתווספו תכים צבעוניים של רקמת פרחים.

 

כשהכנתי את התמונות המודפסות לסדנת צילום רקום הכנתי גם את תמונת המנמנמת הקטנה.

 

 

 

ישנן עבודות מסויימות שבהן אני מוצאת את עצמי יותר פורמת מרוקמת.

כך זה התחיל.

 

 

רקמתי ניצן של פרח בתך שמשתתפות הסדנא שלי מכירות בשם "תולעים". הבורדו נראה נפלא על רקע השחור לבן. אבל התך נראה לי מלאכותי מידי. פרמתי. רציתי פרחי שדה.

 

רקמתי פרחים כתומים עדינים, ופרמתי.

רקמתי פרחים סגלגלים קטנים ופרמתי.

רקמתי עלעלים בירוק בהיר ועדין ופרמתי.

רקמתי ניצנים ורודים ופרמתי.

 

 

אני לא לוקחת את הפרימה קשה.

קל לפרום, קל לרקום, קל להתחרט, קל להתכוונן ולשפר. שלא כמו מלאכות יד אחרות לא נותר זכר מהתכים הישנים. הבד מאוד סבלני וסובלני.

רוצה להיות שלמה עם העבודה שלי. רוצה להיות מאוהבת בה.

 

 

 

 

 

בנתיים מכינה שולחן לרוקמות שלי בסדנת צילום רקום שתערך מחר. קיבלתי תמונות יפות ומרגשות. אני עדיין לא מכירה את כל המשתתפות ומשתוקקת להכיר.

חושבת לעצמי שמאחורי כל תמונה יש סיפור. שמאחורי כל חישוק יש רוקמת. שמאחורי כל עבודה יש כוונה.

מחכה בקוצר רוח לפגוש את הרוקמות, לשמוע את הסיפורים, ללוות קטע של דרך במסע היצירתי שלהן.

 

 

אם הבנות ירשו לי, אולי אוכל לשתף בחלק מהתוצרים או התהליכים.

ובנתיים, רוקמת.

עוד פוסטים מעניינים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *